לדר דובדבנים
שלום. חזרתי. טוב, לא ממש הלכתי. תמיד הייתי פה. קצת הזנחתי את הבלוג בתקופה האחרונה בגלל מליון סיבות שהמכנה המשותף לכולם הוא אני. אחד הימים
שלום. חזרתי. טוב, לא ממש הלכתי. תמיד הייתי פה. קצת הזנחתי את הבלוג בתקופה האחרונה בגלל מליון סיבות שהמכנה המשותף לכולם הוא אני. אחד הימים

במסגרת הנקיונות לפסח, אני מנסה להספיק לפרסם כמה פוסטים שיתאימו לחג והצטברו במהלך התקופה האחרונה. אין כמו האביב להכין קדירת ירקות שורש. ראשי הסלרי עכשיו

אני מת על המנה הזאת. נתחוני חזה עוף עסיסי עטוף ברוטב מלטף של תרד שאי אפשר להפסיק לאכול. שילוב הטעמים שבה כל כך מוצלח שאם

איך יודעים שבא אביב? מסתכלים סביב סביב ואם רואים ששיש כבר שום ירוק ואם רואים שנעלמו כבר התותים אז יודעים (אז יודעים) שבא אביב (שבא

אני חושב שאת הזמן המועט שיש לי עכשיו, בתקופה הזאת של החיים, אני מנצל בעיקר כדי לנשום. וגם זה לא קורה לעיתים תכופות. בין קריאת

השבוע, יצא לי לעבור בשוק בדרך הביתה, בלי שום תכנון מוקדם לתבשיל כלשהו. באחד הדוכנים ראיתי צרור של שורשי פטרוזיליה ומבלי לחשוב יותר מדי, לקחתי

יותם, בדיוק בגיל בו מתחילים לאכול אוכל מוצק (למעט האמת, הוא כבר מקבל טעימות מגיל 4 חודשים). לאחרונה, קניתי שקית של ערמונים על מנת לנסות

כשאני ואשתי היינו חברים, גרנו בדירת סטודנטים מזערית בנו”ש בחיפה ואחד המרקים שכיכב אצלינו המון בחורפים היה מרק תירס. הייתי שמח לכתוב שזה היה מרק

מרק גזר וג’ינג’ר הוא אחד המרקים האהובים עלינו בחורף: מחמם, מתקתק, עיקצוצים חריפים של ג’ינג’ר, זכרונות של שומשום. כל מה שהופך יום חורפי ליום חורפי

השבוע, בזמן הקניות השבועיות עם הילדה, היא בחרה לה חטיף משלה ואני בחרתי לעצמי חטיף באונטי. למעט האמת, קניתי חמישיה של מיני-באונטי (חטיף קוקוס מצופה