לפני חודשיים הגיעה אליי ואל יובל (יחד עם שאר חברי שמנמנ.ים) הזמנה להצטרף לפרוייקט מיוחד שמתקיים במסעדת קורדוברו, בו בלוגרים מגיעים למסעדה, אך במקום לאכול הם מגיעים לבשל ממיטב מתכוניהם עבור הסועדים הרגילים של המסעדה.
ברגע הראשון אין אפילו היסוס קל שבקלים וישר קופצים לפרוייקט. אבל ככל שהזמן עובר, דפיקות הלב מתחזקות והחשש הולך ומחליף את ההתלהבות הראשונית. לבשל למשפחה ולחברים זה דבר אחד, אבל לבשל לאנשים זרים, שאני בכלל לא מכיר (ממקומות אחרים וגם פה מהעיר) זה כבר סיפור אחר לגמרי, רמות שונות לגמרי של לחץ ופשוט סרט אחר.
כאשר החלטתי ללכת על הפרוייקט היה ברור לי שאני הולך להכין את המנות המנצחות שלי, שמצד אחד מתאימות לאופי המסעדה (טאפס בר שכונתי) ומצד שני, להכין דברים שאפשר להכינם מראש ואלמנט הסיכון מינימאלי.
המנה הראשונה שאותה בחרתי להכין, היתה מרק הפלפלים הקלויים שלי. מנה מאוד מיוחד ולא שגרתית, טעימה (לטעמי ולטעמו של כל מי שטעם את המנה), מנה שאפשר להכין מראש ופשוט לחמם לפני ההגשה.
המנה השניה אותה בחרתי להכין היתה שלישיית ברוסקטות בשלושה טעמים: סלסת עגבניות ולימון, גווקמולי וממרח של חצילים קלויים, שרופים עם הקליפה שלהם ודבש. הרעיון מאחורי המנה הזאת היה שילוב של טעמים שלא יוצא לטעום כל יום וגם העיקרון המנחה – מנות פשוטות אך טעימות, בעלות טעם מיוחד שאפשר להכין מראש.
לקינוח, הכנתי מנה שיובל ואני כבר הכנו פעם ביום הבחירות – תותים עם זביונה (קרם של חלמונים, סוכר ויין מרסלה) ומעל תערובת פירות יבשים שהושקו בליקר קוונטרו (לא לדאוג, אלו לא שאריות מט"ו בשבט).
ערב יום שני
כאשר הפרוייקט החל, רמת הלחץ החלה לעלות באופן אקספוננציאלי (ולמי שלא יודע מתמטיקה, אני רק אספר שרמת הלחץ עולה מהר מאוד מאפס לאינסוף). ככל ששאר הבלוגרים התחילו לפרסם את החוויות שלהם לא יכולתי שלא להשתתף איתם בשמחתם שהם צלחו את החוויה בשלום (למעט צלע אחת שבורה) אבל גם שהם כבר אחרי.
ערב לפני הארוחה נסעתי לקנות את המצרכים של המנות שהכנתי בבית. בבוקר יום שני, יובל התקשר והציע שנכין עוד מנת צ'ופר לסועדים, על חשבון הבית ואני התנדבתי להכין ממרחים שונים שנגיש עם לחם גבינות וזיתים שיובל הכין. אחד הממרחים שנבחר היה ממרח פלפלים קלויים עם אגוזי קשיו, מנה שנולדה פחות משבוע קודם בעקבות שאריות של פלפלים קלויים. בערב יום שני, אני חושב שצרבתי ל DNA של התנור שלי כמה גנים של פלפלים. כזאת כמות של פלפלים התנור שלי לא ראה במשך כל ימי חייו.
בוקר יום שלישי
בשעה שבע ושלושים בבוקר הילדים נזרקו מהבית לגנים ולבית הספר. המטבח (והבית) עמדו אך ורק לרשותי. מדליק את הקומקום להכין כוס קפה.
הלחץ, שכבר ברמות לא אנושיות מפנה את מקומו לעוד לחץ.
איפה מתחילים?
צריכים להדליק את הגרילר ולקלות את החצילים.
צריכים לקלף טונות של פלפלים אדומים ולשמור שאף גרגר לא ימצא את מקומו בתוך המרק (פדיחה…)
צריכים להכין את הממרחים
וצריכים לצאת מהבית ולא לאחר ולהגיע ליובל בזמן למסאז מפנק.
(עכשיו שרשימת המטלות כתובה בצורה מסודרת, זה נראה הרבה פחות מלחיץ ממה שזה היה באמת).
הגרילר נדלק. חוזר למטבח לקלף את הפלפלים. מדליק שוב את הקומקום כדי להכין קפה. יוצא לחצר לבדוק את מצב הגחלים. חוזר לקלף פלפלים. טועם את הפירות היבשים (בעיקר את האלכוהול). בודק את הגחלים. מדליק את הקומקום פעם שלישית כי עדין לא שתיתי כוס קפה. מקלף פלפלים. מניח את החצילים על האש. מקלף פלפלים. שוטף כרישות (עם טונות של בוץ), מניח סיר ענק על האש ומתחיל לבשל את המרק. רץ בהיסטריה לחצר להפוך את החצילים. חוזר ומכין כוס קפה, אבל לא מוזג עדין את המים. מתחיל לבשל את המרק וכאשר כל הרכיבים בסיר מדליק בפעם האחרונה את הקומקום ושותה כוס קפה.
זהו.
המרק מתבשל לו. החצילים מוכנים וממתינים במסננת להגיר את הנוזלים המיותרים.
החצילים נפרדים יפה מהצורה השלמה שלהם ויחד עם דבש ומעט מלח רואים איך מכסה התרמומיקס מתקרב ונסגר (מזל שהם לא יכולים לצרוח). דקה על מהירות 10 ויש ממרח חצילים מוכן. תיקון קל של טעמים ואריזה. מנה אחת מוכנה.
המרק מוכן ונטחן גם כן בתרמומיקס. שוב, תיבול ואיטום הסיר (ותוך כדי, נזכר בסטטוס של יובל מלפני שנה בפייסוק – איך יודעים שפסח הגיע? כולם נוסעים לאט על הבמפרים כדי לא להפוך את כל האוכל).
מתחיל לארגן ולנקות את המטבח. שוטף ואורז את התרמומיקס, שבא איתי למסעדה להמשך ההכנות שם.
השעה כבר 14:00 וחוץ מכמה טעימות לא אכלתי כלום במהלך כל היום. טוב. יש מקדונלד בדרך ליובל. אבל התור למקדרייב ארוך מדי ואני מוותר על ארוחת הצהרים. מגיע ליובל שבדיוק סיים את ההכנות שלו ומתיישב על כורסת המסאג שלו לפינוק אחרון לפני הטירוף.
במהלך הנסיעה לתל אביב (שני עכברי כפר שכמותינו) גילינו שני דברים: 1) שיובל שכח את אחת המנות שלו בבית. 2) שיש פקקים. בשעה 17:00 בערך הגענו סוף סוף למסעדה.
ההכנות ההאחרונות
כבר הייתי במטבח של קורדוברו כאשר צילמו את קבוצת הבלוגרים לצילום הקבוצתי, אבל עד שנכנסתי לבשל שם, לא נכנס למודעות שלי הגודל הפיצפון של המטבח (בערך חמישית מהמטבח שלי בבית). לאט לאט התחלנו להתאפס על המטבח. רוצים להדליק את התנור? חפשו את הנתיך. רוצים להדליק את האש? חפשו את ברז הגז. לאחר כמה דקות של דיסאוריאנטציה, הדברים מתחילים להיסתדר. התרמומיקס חובר לחשמל והחל לעבוד. סלסת העגבניות הוכנה. הגווקמולי הוכן. גם משחת שום ירוק הוכנה לטובת אחת המנות של יובל. הג'בטות של אתמול הפכו לקרוטונים של היום והזביונה הוכן ונאטם במקרר, ממתין ללקוח הראשון שיזמין את הקינוח. בין לבין מתרגלים קצת אקרובטיקה של איך לעבוד במטבח עם חמישה – שישה אנשים, מטבח שבמהלך כל הערב מחבתות חמות עוברות מהאש למדיח וחזרה, ריצפה חלקה, הרבה אנשים, הרבה לחץ ובעיקר – מטבח לא מוכר.
זהו. השעה חמישה לשבע וכמעט הכל מוכן. קיצוצים אחרונים של עירית עבור המרק, עוד טעימה של הקרוטונים והכל מוכן.
מתחילים
כל המטבלים של הברוסקטות מסודרים בנקודה אסטרטגית במטבח – מעל מדיח הכלים, שבמהלך הערב לא מפסיק להיפתח ולהיסגר. אני עושה תרגולים אחרונים של הליכה עם נעלי התעמלות חלקות על ריצפה חלקה ומתרגל איך לא לשבור צלע.
07:15 הזמנה ראשונה. ברוסקטות. מרק, קאסאדיות וארטישוק.
לעזעזל.
איך קולים פה את הברוסקטות? איפה הסכין של הלחם? באיזה צלחת להגיש? אני צריך סיר לחמם את המרק. איפה יש פה צלחת מרק? צ'יק צק אבי הטבח ויונתן, הבעלים של קורדוברו עוזרים לנו להתאפס והמנות הראשונות יוצאות. מאחר והשעה עדין היתה מוקדמת ולא היו הרבה אורחים במסעדה, יובל ואני יצאנו לקבל פידבק ראשון מהסועדים. לאט לאט המקום מתמלא והאנדרנלין תופס את מקומו של הלחץ. המדפסת במטבח פולטת עוד ועוד הזמנות מהמנות של יובל ושלי. אשתי מגיעה לביקור קצר ופעם ראשונה בחיים שלה, שהיא משלמת לי עבור ארוחה שהיא מקבלת בחינם בבית.
הזמן עובר והמנות ממשיכות לזרום החוצה. המטבח עובד בשיא המרץ והפעמון מצלצל כל פעם שיש הזמנה מוכנה.
בין לבין, אוכלים קצת מהשאריות של הקאסאדיות שנשארו על המחבת עם שאריות של טורטיות ורמת הלחץ יורדת ומתחילה ההתלהבות. זה גם הזמן לטעום את המנות שיובל הכין: שלישיית קאסאדיות במילויים שונים: עוף, שרימפס ופטריות
וגם ארטישוק ממולא בצ'ילי קון קרנה על מצע של אורז ירוק (מחית של שום ירוק)
זהו.
לאט לאט קצב ההזמנות הולך ויורד והערב מגיע לסיומו. הלחץ עבר ותחושת סיפוק אדירה ממלאת את כולי. עשיתי את זה. בישלתי במסעדה. חוויה אדירה וזה הזמן לתודות
תודות
ראשית תודה ענקית למעיין נדיר בלוגרית בפני עצמה, על שבחרה בי ביובל לפרוייקט הזה. על העזרה הרבה שלה במהלך כל הערב ועל ההובלה של הפרוייקט המדהים הזה.
תודה ליונתן, הבעלים של קורדוברו, שהעז להכניס אנשים זרים למטבח שלו, אנשים שהוא מכיר רק דרך הבלוגים שלהם, שמעולם לא טעם דבר שהם בישלו.
תודה לאבי ולצוות המטבח של קורדברו על העזרה הרבה והתמיכה הנפשית במהלך הערב.
תודה לטמיר כהן שטעם וצילם את כל התמונות
ותודה ענקית ליובל, שהיה שם איתי ועזר לי לעבור את הערב בחתיכה אחת.
אז באיזו מסעדה מבשלים פעם הבאה???
