קפיצה קטנה לאיטליה

לפני מספר חודשים, קיבלתי הצעה להגיע לאירוע באיטלקיה בתחנה. דחיתי את ההצעה בנימוס כי אני לא אוהב אירועי בלוגרים, בהם צוות המסעדה עושה כל מאמץ לרצות את הבלוגרים והרבה פעמים האוכל לא מייצג נאמנה את האוכל שהסועדים הרגילים מקבלים. מהר מאוד מירה-בל הבטיחה לי שלא מדובר באירוע בלוגרים, אלא שובר למסעדה, שאני יכול להגיע בזמני החופשי ולהתרשם מהמסעדה, כאחד הסועדים. הסכמתי!
עד כאן הגילוי הנאות.
אז אמנם עברה כמעט חצי שנה מאז שהשובר נחת בתיבת הדואר שלי,הזמן הזה הספקתי לחגוג את יום ההולדת שלי, דילגנו על חגיגת יום הנישואין, על התפקיד החדש של האשה בעבודה, שני ימי הולדת של הילדים וסוף סוף, ביום חופש של האשה מהעבודה והברזה שלי מהלימודים, יצאנו לעיר הגדולה, לא אחרי שהחתמנו דרכונים ביציאה מעמק יזרעאל.

אל המסעדה נכנסו בשעה 12:00 בדיוק עם פתיחת תפריט הצהרים שלהם, מצויידים בשובר על סך 500 ש"ח התחלנו לעבור על התפריט ולחפש מה לאכול. אומרים שכשמקבלים סוס במתנה, לא בודקים לו את השיניים. אבל לצערי הרב, כמעט חצי מהתפריט לא היה זמין ורב המנות שכן היו זמינות, היו מנות מהתפריט העסקי.
כמה דקות לאחר שהתיישבנו, הגיע לשולחן פוק'צה עם שלושה מטבלים: חמאה צהובה, רכה בדיוק במידה הנכונה, ממרח פסטו (מאוד נוזלי) וריבת עגבניות שרי (מעולה!). למרות שלא הזמנו את הפוקצ'ה, חוייבנו עליה במחיר מלא. לא ממש חוייבנו, כי הוזמנו למסעדה, אבל אני לא בטוח עם סועדים אחרים שמקבלים את הפוקצ'ה נדרשים לשלם בעבורה או לא.

למנות ראשונות אני הזמנתי את מרק השף – מרק דגים עם פירות ים. מעולה שבמעולים. בצורה מפתיעה ומעוררת התפעלות, הקלאמרי שהיו במרק היו רכים כמו חמאה, ולא צמיגיים כפי שבהרבה מקומות מצליחים להרוס אותם. יחד עם הקלמארי, היו במרק גם כמה מולים ושרימפסים. מנה מעולה ומחממת שמתאימה מאוד ליום חורפי.

למרות שנאמר לנו שאין ארנצ'יני, לאחר בירור קצר במטבח התבשרנו כי יכינו לנו את המנה.  המנה יכלה להיות יותר טובה עם הרוטב היה מעט יותר חמים, אבל הכדורים עצמם היו פשוט מעולים!

מנה ראשונה שלישית (או רביעית, אם סופרים את הפוקצ'ה) היתה פטה כבד, שלהבדיל ממקומות אחרים שמגישים את הפטה עם ריבת בצל, פה הוגש הכבד עם ריבת עגבניות שרי וקינמון  (מצויינת) ואיולי מנגו – לימון (שגזל מאיתנו המון זמן לנסות לפענח ממה הוא מורכב).

למנות עקריות הזמנו אנטריקוט מדמם שהוגש עם תפוחי אדמה צלויים. בתפריט כתוב שמגיע עם גראטן תפוחי אדמה, אבל למי כבר היה כוח לתפוחי האדמה, אחרי הסטייק הזה…

אשתי (שסוף סוף גם לה יוצא משהו מהבלוג שלי) הזמינה פילה סלמון צרוב על הגריל, שהגיע עם קוביות תפוחי אדמה עם שמנת וחרדל. הדג היה מצויין ומוכן בדיוק כמו שהיא אוהבת וגם השילוב של תפוחי האדמה עם השמנת והחרדל היה מאוד מוצלח.

בשלב הזה, הסטנו את הושט לקיבה מספר 2 – קיבת הקינוחים והזמנו 2 קינוחים. אי אפשר לאכול במסעדה איטלקית ולא לקנח עם פנה קוטה, שפה היא משולבת עם מחית פיסטוקים, שגם נותנת גוון ירוק זרחני לפנה קוטה, אבל גם ארומה עדינה של פיסטוקים.

המנה שבסופו של דבר הכריעה אותנו, היתה שערות קדאיף אפויות במילוי של קרם מסקרפונה מבושם בקינמון וקולי פירות. אם אתם הולכים מסעדה – אל תוותרו על הקינוח הזה. השילוב של הקדאיף הפריך עם הגבינה הרכה יחד עם רוטב הפירות הוא שילוב קטלני!