fbpx

והפעם פוסט, בלי אף איזכור של חברת שטראוס וסידרת סלטי הפלפלים הקלויים שלהם (ולמען ההגינות גם טעימים).

לפני שבועיים בערך, קיבלתי איום מרומז, מנעה ליבני לפנות את כל עיסוקי המתוכננים ליום רביעי, התשיעי לחודש מרץ. אז פיניתי. ביום ראשון הגיע לביתי שליח עם גרילר אקולוגי, שזה גרילר חד פעמי העשוי מגזע עץ שבתוכו ערכת פחמים וחומר הדלקה, יחד עם שלושה פלפלים בשלושה צבעים שונים. ביום רביעי, בשעה שש ושלושים בערב, הגעתי לתל אביב ושם פגשתי את אריאלה פיקסל אלון, מעיין נדיר , נאווה סיימון (שרק עד לפני מספר ימים התחרנו בעוז על המקום לטיסה לפריז) ועוד כמה אנשים נפלאים שפגשנו בנקודת המפגש.

מתחתנת הרכבת יצאנו ליעד בלתי נודע, שהדבר היחיד שידענו הוא שהחברה המסחרית העומדת מאחורי אירוע היח"ץ היא שטראוס. מעבר לזה לא ידענו דבר. לאחר מספר דקות של נסיעה, הגענו לפתחו של מוזיאון הילדים בחולון. שם נפל לי האסימון הראשון והבנתי שהולכים לתערוכת "דיאלוג בחשיכה".

במקום פגשנו את צוות המדרכים ושעד שהם לא סיפרנו לנו שהם עיוורים וכבדי ראיה לא היה רמז, ולו הקל ביותר שהם לא רואים (או רואים בצורה קלושה ביותר). הצורה שבה הם הסתובבו ביננו, הסתכלו אלינו לעיניים פשוט הדהימה אותי. זה הרי ידוע שכחוש אחד נפגע, שאר החושים מפצים על החוסר.  כאשר הקבוצה הראשונה נכנסה לסיור (סבלנות, עוד שנייה) ישבנו לדבר עם שי ושרית, זוג נשוי המפעילים את המקום. זה פשוט היה מדהים לראות (כמה מובן מאליו זה לכתוב את המילה לראות…) כיצד שי מודע לכל מה שקורה סביבו. ישר הוא ידע שאני גבוה (לפי הקול שלי), כאשר הקבוצה שלי הסתדרה בשורה הוא פשוט ידע איפה כל אחד נמצא.

השוק הססגוני

לפני הכניסה לתערוכה, השארנו את הטלפונים הניידים, שעונים וכל ציוד אחר העלול ליצור מקור אור מחוץ לתערוכה. נכנסו לתוך התערוכה ושם פגשנו את גבי, אשר היה המדריך של הקבוצה שלנו. במהלך הסיור, עברנו במספר מתחמים, אשר בכל אחד השתמשנו בקבוצה אחרת של החושים על מנת להתמצא במרחב: החל בג'ונגל שם אפשר לחוש בעזרת מקל הנחיה את מרקם הקרקע, למשש עם הידים את הצמחיה, לשמוע את הצפרדעים והציפורים. משם המשכנו לביקתה, אותה יכולנו לזהות באמצעות קירות הבמבוק שלה, אחרי זה "הפלגנו" ויכולנו להרגיש את המים כאשר הוצאנו את היד מהסירה, הרגשנו את הסירה מתנדנת על הגלים וכאשר הגענו לחוף מבטחים הגענו לפינת רחוב, שם נתקלנו בכלי רכב שונים (ובמזל לא נדרסנו)

רואים את הצמחיה העבותה

לאחר הרחוב הגענו לשוק, שם מייד יכולנו להריח שזה השוק והתחלנו לממש את הירקות והפירות (כן. זה אני הייתי זה שנגס בתפוח). אחרי הקניות בשוק, נכנסנו לחדר בו האזנו למוסיקה שהיתה הפתיח לארוחת הערב.

הרבה אין מה להרחיב על איכות האוכל, מאחר ועיקר החוויה היתה האכילה בחושך המוחלט, מבלי שום אפשרות לראות מה יש על הצלחת. המלצרים היו המדריכים העיוורים אשר פיזזו ללא שום בעיה בין השולחנות.

זה הרי דבר ידוע שאנחנו אוכלים עם העיינים.  ומה קורה כאשר נילקח מאיתנו חוש הראיה? אז מתחיל האתגר האמיתי. מצד אחד, שאר החושים מפצים על האבדן. האף מתחיל לקלוט הרבה יותר ניואנסים של ריחות, האזנים מאזינות לכל מילה שיוצאת מהפה של כל אחד שהיה בחדר  וכל רחש אחר ומתקבלת תחושה של קקופוניה. המנות החלו להגיע לשולחן. אני ואריאלה התחלנו להתווכח על מה אנחנו אוכלים:

אני: האנטריקוט יבש וסיבי מידי.

אריאלה: איזה אנטריקוט? זאת פרגית.

אני: איזו פרגית בראש שלך? זה אנטרקוט!

וככה ממשיכה לה השיחה עד שאני מצליח לדוג עם המזלג שלי חתיכת פרגית ואריאלה את האנטרקוט שלה. לאחר שמסיימים לאכול, ממששים את הצלחת עם קצות האצבעות לוודא שלא נשאר אוכל על הצלחת. אחד הייתרונות של המקום, הוא שהם לא שוטפים את הצלחות, גם ככה אף אחד לא רואה את הלכלוך 🙂

לאחר שסיימנו לאכול, אפילו אור פלורוסנטי הצליח לסנוור אותי עד שהעיניים התרגלו שוב לאור.

אני (מימין) אריאלה (במרכז) וגברי לוי (משמאל)

אם טרם יצא לכם לבקר בתערוכה של דיאלוג בחשיכה – לכו לשם עוד אתמול. הראיה, דבר כל כך מובן מאליו, מקבלת משמעויות חדשות. העיוורים וכבדי הראיה, שנתפסים כאנשים מוגבלים, מתגלים במקום כאנשים בעלי עליונות על האנשים הרואים. לראות עיוור מוביל בני אדם שרואים, זה לא מחזה שרואים כל יום. החוויה היא פשוט חוויה מטלטלת שגורמת לכם לחשוב כמה הדברים שאנחנו מקבלים כמובנים מאליהם, הם ממש לא כאלה.

אז… ולפני שאתם הולכים. רק שתדעו ששטראוס השיקה סדרת סלטים חדשה המבוססת על פלפלים 🙂

2 תגובות

  1. נאוה תענוגה הגב

    כתבת מקסים!
    היה לי מאוד מעים להכיר
    (:

  2. אריאלה פיקסלר אלון הגב

    המממ…. היה אירוע מרגש ברמות אחרות לגמרי.
    אני יושבת יום יום מאז אותו ערב ומנסה להעלות את רשמיי ולא מסוגלת.
    הארוע הזה נגע בפינות נסתרות וחשוכות (תרתי משמע) בי ובחיי.
    עיוורון הוא הדבר שהכי הפחיד אותי בחיים,אבל הם בסדר – עוד יותר מאיתנו, הרואים.
    אני גאה בהם.
    מאוד.
    ולא הייתי מגיעה לזה לולא הארוע הזה, אז תודה לנועה ולאקליפטוס שהעומדים בראשה הם אנשים יקרים מאוד.
    מי שעושה כזה אירוע – יודע מה שהוא עושה.
    אהבתי את ה'אחרות' שלהם.
    אגב, קחת לי את הרעיון של התמונות. זה מה שחשבתי לעשות… 🙂

    אני חייבת לומר שנהניתי מאוד, בעיקר מהמלווה הצמוד שהיה לי.
    אני אוהבת אותך וגאה בך על זה שאתה מצליח להיות כל כך אחר מכל האחרים, בטוב הלב הזה שלך, בכישרונות הרבים שלך ובזה שאתה מצליח להיות מענטש . פשוט מענטש. ו…אם לא הזכרתי את זה שאתה מצליח לרגש אותי בכתיבתך- אז הנה – אני אומרת.
    נשיקות איש.
    אתה יקר לי, איש.

השארת תגובה

גלילה לראש העמוד
Untitled

רישום לעדכונים

הירשמו על מנת לדעת ראשונים על מתכונים חדשים

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

%d בלוגרים אהבו את זה: