בתורת קבלת ההחלטות יש תיאור של תהליך מאוד מסודר של דרך קבלת ההחלטות שאנו עוברים עד לקבלת ההחלטה בנושא מסויים. בני האדם הינם יצורים רציונאליים (אבל רק בחלק מועט של הזמן) ולכן החלטות חשובות יתקבלו על בסיס ניתוח רציונאלי של המצב ולא על סמך הרגש.
השלב הראשון של קבלת החלטה הוא איסוף נתונים לגבי ההחלטה אותה אנו הולכים לקבל: האם ללמוד למבחן האחרון בתואר בקורס של קבלת החלטות או האם לפרסם סוף סוף את הפוסט על מקלות לחם עם גבינה?
לאחר שלב איסוף הנתונים, נבנה עץ החלטות. נבחן כל חלופה ונבדוק מה עדיף, מה שיקולים בעד ומה השיקולים נגד. ככה, בצורה קרה ורציונאלית: האם להשקיע בלימוד למבחן על מנת לקבל ציון גבוה (השקעה בטווח הקצר לטובת רווח בטווח הארוך) או להמשיך לכתוב את הפוסט הזה ולקבל סיפוק מידי לאחר הפירסום וקריאת התגובות שלכם.
אני חושב ושוקל את החלופות העומדות בפניי: ללמוד (מעיק) או לכתוב פוסט (כיף) ללמוד (מעיק) או לכתוב פוסט (כיף) ללמוד (מעיק) או לכתוב פוסט (כיף) ללמוד (מעיק) או לכתוב פוסט (כיף) ?
מכיוון שאני זוכר קצת חומר מהקורס אז אני זוכר שרוב ההחלטות שלנו הן לא רציונאליות (זה לא שאני הולך לקבל החלטה האם לעבור ניתוח מוח או לאכול סנדוויץ) וזה הזמן לקבל החלטה לפי הרגש והפוסט ניצח (נראה מה אני אחשוב מחר במהלך המבחן)
(ואם במקרה המרצה שלי קורא את הפוסט הזה, אני חושב שההקדמה הזאת שווה לפחות 10 נקודות בונוס).
מתחילים!
אל המעדן הזה התוודעתי בפעם הראשונה, כשאני ויובל בישלנו יחד בקורדוברו. יובל אפה את המקלות לחם האלו ואני הכנתי את הממרחים אותם הגשנו לכל מי שהזמין מהמנות שאנחנו הכנו. מאז הכנתי את המקלות האלה המון פעמים, אבל אף פעם לא היתה לי הזדמנות לתעד את אופן ההכנה.
באחד הקורסים שעברתי במהלך הלימודים, היינו קבוצה קטנה של 10 סטודנטים שלמדנו בשעות הערב. הנוהל היה שכל שבוע מישהו אחר צריך לדאוג לכיבוד. קרה, והתור שלי להכין כיבוד היה בדיוק שהמרצה האורחת שלנו בקורס, היתה נשיאת המכללה ובמהלך כל השיעור, היא לא הפסיקה לנשנש את המקלות הללו עד שבפתאומיות היא הרחיקה ממנה את הכלי עם מקלות הלחם כי גם היא הבינה שכל עוד יש מהמקלות הללו אי אפשר להפסיק לאכול מהם.
אם אתם מחפשים משהו לפתיחת ארוחה, סתם לאירוח לא מחייב או שבא לכם להשוויץ במעשה ידכם להתפאר, תזכרו טוב טוב את המקלות הללו. אפשר לאכול אותם כמו שהם או בשילוב של ממרחים שונים, כמו פסטו, טפאנד, איולי או על מה שעולה לכם בראש.
נתחיל עם חיתוך כמה גבינות לקוביות בגודל של חצי ס”מ על חצי ס”מ. אני בד”כ מערבב שני סוגי גבינות קשות: עמק, קשקבל, טל העמק, צ’דר או כל סוג גבינה אחרת. נצטרך סה”כ 200 גרם גבינות.
את הגבינות נשמור בקערית קטנה עם עוד 250 גרם של זיתים מגולענים. עשו לאורחים שלכם טובה ואל תשתמשו בחרוזית. תשקיעו בזיתים איכותיים וטעימים. נערבב עם שתי שיני שום כתושות ועלעלים מגבעול אחד של תימין יחד עם שתי כפות סולת (לא חובה, אבל יעזור לספוג את הנוזלים מהזיתים ולפזר אותם באופן אחיד יותר בבצק).
לתוך קערת המיקסר, נכניס 500 גרם קמח לבן (3 כוסות וחצי ועוד 2-3 כפות, כוס מדידה = 250 מל”ל). נערבב את הקמח הלבן עם 100 גרם קמח שיפון וכף מלח. אם אתם עובדים עם שמרים יבשים, הוסיפו כף שמרים לתערובת, אם אתם עובדים עם שמרים לחים, הוסיפו 30 גרם (אם אתם עובדים עם קוביות שמרים, חצו אותה לשניים וקחו את החצי הגדול ופוררו אותו לתוך הקמח). הוסיפו 400 מל”ל מים ולושו כ-10 דקות עד לקבלת בצק אחיד. בדקה האחרונה מוסיפים את הגבינות והזיתים ולשים דקה נוספת. מוציאים את הבצק מהמיקסר, מקמחים אותו מעט ומעבירים לקערה מקומחת להתפחה עד הכפלת הנפח. בקיץ זה יקרה בצ’יק בחורף קצת יותר. אפשר להכין את השלב הזה מראש ולהשאיר להתפחה ללילה במקרר (רק אם אופים למחרת בבוקר).
לאחר התפחה ראשונה, נוציא בעדינות אוויר מהבצק ונעביר למשטח עבודה מקומח. בעזרת מערוך נרדד את הבצק לעלה בעובי של חצי ס”מ. בעזרת גלגלת לחיתוך פיצה או בעזרת סכין, נחתוך את העלה לרצועות בעובי של חצי ס”מ. אם המקלות שמתקבלים ארוכים מידי לתבנית, חצו אותם לאורכם.
את המקלות אני אוהב לגלגל סביב עצמם 2-3 סיבובים (כמו ביסלי גריל) ולהניח על תבנית אפיה מרופדת בנייר אפיה.
בזמן התפיחה השניה, חממו תנור ל-220 מעלות. כסו את המקלות בניילון רופף (על מנת שהבצק לא יתייבש). אורי שפט (מקור המתכון) מורח את המקלות בביצה טרופה לפני האפיה. לאחר הכנת מספר פעמים עם ביצה ובלי, אני מעדיף את הגרסה ללא הביצה עם שאריות הקמח על המקלות. לי זה מרגיש יותר “כפרי” וטבעי. אבל לשיקולכם…
את המקלות יש לאפות 12-15 דקות ומייד לאחר האפיה להעביר לצינון על רשת (אתם לא רוצים שהמקלות ירטבו מהלחות שנוצרת תחתם)
אם אתם רוצים להרוס למישהו את הדיאטה – זאת הדרך!