המשפט שבכותרת הפוסט, גרם לי לפני מעל 10 שנים לקפיצת המדרגה הגדולה שלי בתחום הקולינרי ולהתחיל להכין פרלינים ביתיים. אחת המשתתפות בפורום המתכונים של אורט
לא הרבה יודעים, אבל לפני שנים, עוד טרם היו לנו ילדים באחד הימים שעשיתי קניות, קניתי גם ארגז קרמבו (40 יחידות). משהו שבאופן אישי אני
הפוסט הזה נולד בגלל חוסר היכולת שלי לדחות סיפוקים. זה בכלל היה אמור להיות פוסט על עוגת פיסטוקים מעולה (שאמורה היתה לדחות את הפוסט של
לכל אחד מאיתנו (לפחות לרובנו) יש איזה סוג של זיכרון מטיול בעכו/יפו/נצרת/ירושלים עומדים באיזו פינת רחוב עם צלחת פלטיק לבנה, חד פעמית עם מנה חמה
בעוונותי, אני לא שייך לעדה שחוגגת מימונה. מעולם לא הייתי מימונה והפעם הראשונה בחיים שלי שאכלתי מופלטה, היתה לפני 4 שנים באמצע טיפול שיניים. האסיסטטנטית
אחד מקינוחי הפרווה הנסבלים שיש הוא מוס החלבה. בכל אולמות האירועים בסוף הארוחה מוגשת עוגת שוקולד חמה עם גלידת וניל פרווה, מוס חלווה ופאי תפוחים
כן. הגיעה התקופה בשנה שצריכים להתקשר לבנקאי ולבקש ממנו לקנות מניות של יצרי שמן בישול. למען האמת, כבר בסוכות יש ניצנים ראשונים לסופגניות בכל רשתות
כבר חודש שיש לי קרייבינג (דחף בלתי נשלט) לקרם שניט / מילפיי / עוגת נפולאון. אתם בטח מכירים את העוגה הזאת, שבכל סופר, באיזור האפיה
טוב. הפעם אני אתחיל בסוף. בכיתה ב' המורה שלנו נתנה לנו דוגמא למה צריך סימני פיסוק. היא רשמה את המשפט הבא על הלוח – "יהללך
זהו. הנה הגיעה לה המנה האחרונה. אחרי החציל הממולא בסלט בורגול מעניין ואחרי הריזוטו מולים הגיע הזמן לקינוח. כשחושבים על מוצרי סוגת ועל קינוחים, הדבר